כאמור למונח "הסכם גירושין" משמעות רחבה מאוד. המונח מזכיר "רק" גירושין, אולם בפועל, הסכם זה על פי הנוהג מסדיר את כלל הנושאים הכרוכים בסיומה של זוגיות, ויש לו השפעה רחבה ומשמעותית על חייהם של בני המשפחה – ההורים והילדים, בתקופה העתידית שלאחר סיום הזוגיות.

ההורים הם שמנסחים וחותמים על המסמך ומתחייבים בו, אבל בפועל, האמת היא שהמושפעים ממנו בהם בעיקר הילדים.

בכל עיסוק בהסכם גירושין, משרדנו, עושה מאמצים כבירים להזכיר כל הזמן ללקוחותיו, שהסכסוך ישכח, שכן כמו שאומרים, הזמן עושה את שלו. על כן יש לזכור, כי השפעת הסכם גירושין על טובתם של הילדים, על רווחתם ועתידם, היא שצריכה לעמוד לנגד עיניהם של בני הזוג.

בני זוג יכולים להגיע להסכם גירושין מתוך הבנה הדדית והסכמה ביניהם, בין שהם גיבשו את ההסכם ובין שהוא גובש בסיוע מגשרים ויועצים, או לפתוח בהליכים משפטיים ולבקש מהערכאה השיפוטית המוסמכת, לדון בעניינים שבמחלוקת.

כאשר שני בני הזוג נפרדים, יש לחלק ביניהם את הרכוש.

זהו מן הסתם הנושא הטעון ביותר במסגרתו של כל הליך גירושין.

הרכוש שאמור להתחלק בין הצדדים באופן שווה, הינו הרכוש ששני הצדדים צברו במהלך החיים המשותפים. בכלל זאת נבחנים נושאים כדון יצירת מוניטין אישי (ככל ונצבר במהלך הנישואין) שאלת פערי השתכרות משמעותיים, ומחולקים גם זכויות סוציאליות (קרנות פנסיה/גמל וביטוחי מנהלים).

בישראל שני משטרים המסדירים את היחסים הרכושיים בין בני הזוג:[1]

• חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, החל על בני זוג שנישאו לאחר יום 01.01.1974. מאפשר לבני זוג לחלק את הרכוש באחת משתי דרכים: 1. לערוך הסכם ממון שלפיו יתחלק הרכוש; 2. לחלק את הרכוש בהתאם להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק, הקובע חלוקה שיוויונית.
• הלכת השיתוף, החלה על בני זוג שנישאו לפני יום 01.01.1974 ועל בני זוג שאינם נשואים זה לזה, וחיים במשק בית משותף כ"ידועים בציבור".

יודגש כי נושא חלוקת הרכוש הוא סוגיה אזרחית. על כן, לא משנה אם העניין נדון בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, כל מקרה, הדין החל הוא הדין האזרחי. הפעלת הדין הלא נכון מהווה חריגה מסמכות.

בדין העברי קיים דין רישום לפיו בנוגע לחלוקת הרכוש כל אחד מבני הזוג לוקח את מה שרשום על שמו, אולם כאמור בפועל, אין להחיל את הדין העברי בסוגיית חלוקת הרכוש.

חלוקת רכוש על פי חוק יחסי ממון מאפשר לבני הזוג שתי אפשרויות להסדרת ענייני הרכוש ביניהם:

• עריכת הסכם ממון בכתב, המגדיר את אופן חלוקת הרכוש כרצונם במקרה של פרידה. ההסכם יקבל תוקף על פי חוק יחסי ממון, ועל כן על הצדדים חובה לאשר את ההסכם בדרכים הקבועות בחוק.
• ברירת המחדל היא חלוקה על פי החוק כאשר לא נערך הסכם ממון, כלומר החלת הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק.
• עפ"י סעיף 3(א) לחוק, במידה ובני זוג לא עשו הסכם ממון ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת – יראו אותם כמסכימים להסדר איזון המשאבים שהחוק מחיל.
• עפ"י הסדר זה, במהלך הנישואין חלה הפרדה רכושית, אך עם פקיעתם של הנישואין, במקרה של גירושין או מוות, קמה זכות לכל אחד מבני הזוג, לקבל מחצית מהרכוש שנצבר במהלך הנישואין ושימש לטובת התא המשפחתי, ללא צורך בהוכחות שיתוף.
• הזכות לאיזון נוצרת בפקיעת הנישואין. עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
• נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
• גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחר מבני הזוג, בשל נזק גוף או מוות;
• נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

במקרים מסויימים, שבהם מזהה בית המשפט כי הצדק מחייב זאת, החוק מאפשר לבית המשפט לסטות מהאיזון השיוויוני ולקבוע חלוקה של שוויונית של איזה מהנכסים.

במסגרת השימוש של בתי המשפט בסמכות זו, התפתחו שלוש גישות מרכזיות:

1. הרחבת המונח "נכס", כך שיכלול גם את כושר ההשתכרות שפותח בתקופת הקשר הזוגי, ויאפשר לחלק אותו בין הצדדים כנכס בר-איזון.
2. הענקת מזונות לאחר הגירושין, לשם פיצוי על הפסדי הקריירה, וצמצום פערי ההכנסות בין הצדדים לאחר הגירושין.
3. מתן אפשרות לבתי המשפט לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש הזוגי ה"רגיל", בהתחשב בפערים בכושר ההשתכרות.

בתי המשפט בוחנים כל מקרנ לגופו ונסיבותיו של כל זוג, ומכריעים בהתאם לשיקולי צדק וכפי שהם באים לידי ביטוי במציאות.

חלוקת רכוש – הלכת השיתוף:

הלכת השיתוף, חלה על: (1) בני זוג שהתחתנו לפני 01.01.1974 (טרם תחולת חוק יחסי ממון) (2) על בני זוג שאינם נשואים אך חיים יחד כ"ידועים בציבור".

תמצית ההלכה: בני זוג החיים יחדיו ומנהלים משק בית משותף במאמץ משותף, חזקה עליהם כי התכוונו לשיתוף כללי ומלא בכל הרכוש הנצבר במהלך הנישואין/החיים המשותפים, בלי להבחין בין הנכסים שנצברו, בין שמדובר בנכסים "משפחתיים" ובין שמדובר בנכסים "עסקיים", ובלי להבחין אם הנכסים נרשמו ע"ש שני בני הזוג או על שם אחד מהם.

חזקת השיתוף מספקת אמת מידה ראייתית להחלת הדין המהותי.

המבקש להחיל את חזקת השיתוף צריך להוכיח שני תנאים מצטברים:

1. בני הזוג מנהלים יחד חיים משותפים תקינים.
2. מאמץ משותף.

בכל מקרה של חלוקת רכוש, יש לקבוע את המועד שעד אליו יבוצע אותו איזון משאבים והוא ידוע כ"מועד הקרע"-המועד שבו והחל ממנו הובהר שהקרע בין בני הזוג הוא עמוק והם למעשה חדלו מלהיות בני זוג במובן הרלוונטי לחיי השיתוף הרכושי ביניהם.

קביעת מועד הקרע – היא עניין של בית משפט להכריע בו, ככל ואין הסכמה לגביו. מועד זה יכול להיקבע כמועד הפרידה הפיזית/מועד הגשת בקשה ליישוב סכסוך/מועד הגירושין/כל מועד אחר שיוסכם.

בהתאם, צריך גם לקבוע את מועד תחילת השיתוף-מהו המועד שבו הצדדים החלו לראות עצמם כיחידה כלכלית אחת, בד"כ מועד הנישואין, אך יכול להיות מועד מוקדם יותר או מאוחר יותר.

למועדי תחילת השיתוף ומועד הקרע, חשיבות רבה בעיקר בחישוב זכויות סוציאליות וגם לצורך איזון כספים וזכויות בחשבונות הבנק, המובצעים למעשה בין שני המועדים הללו.

במידת הצורך יידרש מינוי מומחים להערכת שווי הרכוש – שמאי מקרקעין (נדל"ן/דירת מגורים שהצדדים לא הסכימו לשוויה)  רו"ח (נכסים מורכבים כמו: זכויות בחברות; אופציות; מוניטין, מניות וכו') ואקטואר (לצורך איזון זכויות סוציאליות או פנסיוניות).

[1] כזכור סמכות השיפוט ע"פ הסכמה חלה רק על עניינים שהם מענייני המעמד האישי. נושא חלוקת רכוש אינו מענייני המעמד האישי ולכן בד"ר יכול לרכוש סמכות שיפוט רק באמצעות כריכה.