חוק הירושה הוא החוק המרכזי המסדיר את נושא חלוקת עזבונו של אדם לאחר מותו.

במותו של אדם, הוא מותיר אחריו רכוש, אולם יש לזכור כי לא כל הרכוש – כל מה שהיה האדם זכאי לו בחייו, הופך לחלק מעזבונו. הכוונה היא לנכסים כמו קופות גמל קיצבאות ותגמולי ביטוח המשולמים עקב מוות ופיצויי פיטורין וזכויות נוספות שבשליטת בן זוגו של הנפטר. הרעיון הוא לספק הגנה סוציאלית על שאיריו של הנפטר, שלא יהיו חשופים לתביעות מצד נושיו של הנפטר. מה החוק עבור ירושה בגירושין אומר?

האדם מותיר אחריו עיזבון

נושיו של הנפטר יכולים להגיש תביעות חוב לעיזבון, לקבלת כספם.

יתרת העיזבון (כלל הרכוש פחות הרכוש ששייך לשאירים, ובניכוי כספי הנושים) היא נשוא לחלוקה לפי צוואת הנפטר אם הנפטר עשה צוואה או לפי דיני הירושה, במקרה שלא נעשתה צוואה.

נסביר זאת בעזרת דיאגרמה-האליפסה הגדולה היא כל הרכוש. האליפסה הקטנה הפנימית-היא העזבון של האדם, והריבוע שבתוכה – הוא שווי כספי של תביעות חוב של נושיו של הנפטר.

חלוקת העזבון על פי החוק יכולה להתבצע באחת משתי דרכים: על פי צוואה, אם המנוח הותיר אחריו צוואה בת תוקף. או, אם אין או לא הוצגה צוואה בת תוקף, העזבון יחולק על פי סדר ההורשה הקבוע בחוק הירושה.

אם אדם הותיר אחריו צוואה אזי על בעל עניין להגיש את הצוואה לרשם הירושה ולבקש ליתן "צו קיום צוואה" המכריז כי הצוואה בת תוקף.

אם אדם לא הותיר אחריו צוואה אזי על בעל עניין להגיש בקשה למתן צו ירושה למנוח, ובו לבקש לחלק את עזבון המנוח על פי הוראות חוק הירושה תוך ציון פרטי היורשים.

צוואה

החוק והפסיקה מעניקים חופש כמעט מוחלט לאדם לצוות בצוואתו כל אשר יחפוץ.

חוק הירושה קובע דרישות צורניות דווקניות לצוואה ובמקרה בו הנפטר לא כתב צוואה, אז ורק אז  יחולו דיני הירושה לפי דין, שאחרת עזבון הנפטר יחולק לפי הוראות הצוואה.

ישנן 4 דרכים לעשיית צוואה:

• צוואת שכיב מרע – המדובר במצב בו שני אנשים פונים לבית המשפט, ומצהירים כי היו עדים כי הנפטר לפני מותו בעת שהיה שכיב מרע או אה עצמו מול פני המוות, הביע בפניהם את רצונו כי עזבונו יחולק באופן כלשהו. זוהי למשעה צוואה בעל פה.
• צוואה בעדים – צוואה בכתב בפני שני עדים, תוך ציון תאריך, חתימה בידי המצווה, אישור העדים על הצוואה כי זו הצוואה וכי המצווה הצהיר על כך וחתם עליה, והכל באותו המעמד.
• צוואה בפני רשות – צוואה שנאמרה או הוגשה לפני רשות (בכלל זאת-בפני נוטריון המהווה "רשות").
• צוואה בכתב יד – צוואה אשר כולה כתובה בכתב יד המצווה ותישא תאריך וחתימה, בכתב היד של המוריש.

צוואת שכיב מרע, טעונה אישור של בית המשפט, משום שהיא המסוכנת ביותר – המדובר במצב בו שני אנשים יכולים בקלות יחסית, לבדות צוואה ולגזול רכושו של נפטר. עקב הסכנות שבצוואת שכיב מרע, הפסיקה קבעה כי דרישת שני עדים היא קונסטיטוטיבית, אך אין צורך שיהיו שני עדים בו זמנית, ויכול שהמצווה ציווה בפני שני עדים שונים בזמנים שונים. כן, נדרש כי העדים יערכו זכרון דברים לגבי ציווי הנפטר ויפקידו אותו בבית המשפט. לאישור הצוואה, ביהמ"ש תריך להשתכנע כי המצווה היה שכיב מרע בזמן הציווי, הציווי בפני שני עדים, דברי המצווה נרשמו בזכרון דברים שנחם ע"י העדים והופקד בביהמ"ש, והכח גמירות דעת של המצווה.

צוואה בעדים צוואה בכתב יד וצוואה בפני רשות, טעונים אישור רשם הירושה.

החוק קובע חזקה כי צוואה הממלאת את מלוא יסודותיה עפ"י הדרך בה נעשתה, הינה צוואה כשרה.

סעיף 25 לחוק הירושה קובע כי בית המשפט יכול בהחלטה מנומקת לקבוע כי על אף פגמים צורניים בצוואה, היא תתקבל, וזאת אם נתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה. (ע"א 1717/98 בלאו נ' פוזש).

ואולם, במקרה כזה ניטלת מן הצוואה חזקת תקינותה ועל הטוען להראות כי אכן יש לקבל את הצוואה.

יורש אחר יורש

המצווה יכול לקבוע בצוואתו, מי יירש את יורשו (אם במות היורש או בהתקיים תנאי כלשהו). החוק הגביל זאת לשני יורשים – היורש הראשון והשני אחריו. ליורש נוסף כבר לא ניתן לצוות, וזאת עקב העיקרון שלא לאפשר "ליד המת לשלוט בחיים", דהיינו להגביל את כוח המת לשלוט בנכסיו לאחר מותו:

פסק דין המבטא יפה עיקרון זה הינו פסק דינו של כב' השופט מ' חשין בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330, 336;):

"חוק הירושה נוקט בעמדת ביניים. מחד גיסא הוא מאפשר הורשה על דרך יורש אחר יורש. מאידך גיסא הוא מגביל אפשרות זו לשני יורשים, אלא אם כן היורשים הנוספים  הם בחיים בעת עשיית הצוואה. הגבלה זו היא בעלת אופי קוגנטי. המצווה אינו רשאי לקבוע בצוואתו הסדר שונה (ראו סעיף 53 לחוק הירושה). עמדת ביניים זו "משקפת פשרה ואיזון בין מגמות המושכות לצדדים: מן הצד האחד הרצון לכבד מצווה מה ייעשה ברכושו לאחר לכתו מן החיים, ומן הצד האחר הרצון שלא לתת ל'יד המתה' לשלוט בחיים, לאפשר לחיים לעצב חייהם כרצונם, לאפשר דינמיות בהעברת נכסים מיד ליד וכיוצא באלה".

אם אדם לא השאיר צוואה שניתן לה תוקף, אזי, עזבונו יחולק לפי הוראות חוק הירושה.

חלוקת העזבון על פי חוק הירושה

סעיף 8 לחוק הירושה קובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם-בטל. מטרת סעיף זה היא למנוע אפשרות של מרמה ועושק של המוריש או יורשיו, ואף יצירת מניע לרצות במותו של המוריש רחמנא ליצלן, בטרם עת. שאחרת, מדובר למעשה בציווי רכוש טרם מותו של אדם, מבלי לעשות צוואה.

במקרה בו אדם לא הותיר צוואה, יש לפנות לרשם הירושה, ולבקש צו ירושה.

במקרה זה, ניתן לבקש כי עזבון הנפטר יחולק לפי דיני הירושה בחוק, הקובעים כי מחצית מהעיזבון עומדת לזכות בן הזוג של הנפטר, והיתרה עומדת לזכות יורשיו עפ"י דין באופן שווה. מבקשי הצו יכולים גם לבקש כי העיזבון יחולק בין יורשי הנפטר עפ"י דין באופן שונה, לפי הסכם שערכו ביניהם. הסכם שכזה קרוי "הסכם בין יורשים".

לחילופין, יכולים יורשים לבקש להסתלק מהעיזבון ולוותר על חלקם בו לטובת אחד היורשים האחרים.

יורשיו של אדם עפ"י דין הם לפי הסדר הבא:

בן הזוג של הנפטר אם היה לו, זכאי לחלק מן העזבון, והיתרה מחולקת לפי הסדר הבא:

מחצית מהיתרה יקבל בן הזוג של הנפטר  אם היה לו, ומחצית תחולק באופן שווה בין צאצאיו.

אם לנפטר אין בן זוג וצאצאים, אזי היורשים יהיו:

הורי הנפטר וצאצאיהם.

אם גם הורי הנפטר נפטרו אף הם ולא נותרו להם צאצאים, אזי היורשים יהיו:

הורי הורי הנפטר וצאצאיהם.

אם גם במעגל זה אין יורשים, אזי עזבון הנפטר עובר לזכות המדינה.

שיעור החלוקה:

אם הנפטר הותיר אחריו צאצאים או הורים, אזי לזכות בן הזוג עומדת מחצית העיזבון, והיתרה מחולקת בין יתר היורשים.

אם הנפטר הותיר אחריו אחים או צאצאיהם או הורי-הורים, אזי לזכות בן הזוג עומדים שני שלישים מן העיזבון, והיתרה מחולקת בין יתר היורשים.

אם ערב פטירת המוריש היו הוא ובן זוגו גרים בדירת מגורים, אזי בן הזוג יהא זכאי לקבל את מלוא חלקו של הנפטר בדירת המגורים.

על ירושה לפי דין חל "עיקרון הייצוג": אם יורש לפי דין הלך לעולמו, חלקו עובר לצאצאיו.

לאחר הגשת בקשה לצו ירושה לרשם הירושה, ובכפוף להוראות הדין, יינתן צו ירושה.

צו זה, הינו מסמך בעזרתו יכולים היורשים לפעול לחלוקת העזבון והעברת נכסי העיזבון משם המנוח, לשמם.

ידועים בציבור – החוק קבע כי רק בן זוג של הנפטר שהיה נשוי לו במשך שלוש שנים או יותר – יירש את חלקו בדירת מגורים. הפסיקה קבעה כי ככלל, יש להשוות בין נשואים לבין ידועים בציבור, אם הידוע בציבור עומד במבחן משולש: קיום חיי משפחה, משק בית משותף, ובשעת מות הנפטר איש מבני הזוג לא היה נשוי לאחר. בשנים האחרונות חלה התגמשות במונח זה והוא נקבע על ידי בית המשפט, על פי נסיבות המקרה.